הַיּוֹם שֶׁל תָּמָר

תָּמָר גָּרָה בְּחֵיפָה כְּבָר שָׁנָה. הִיא עוֹלָה מִצָּרְפַת, וְעַכְשָׁו הִיא לוֹמֶדֶת עִבְרִית בְּאוּלְפָּן.

כָּל בֹּקֶר תָּמָר קָמָה בְּשֶׁבַע וְחֵצִי. הִיא שׁוֹתָה קָפֶה, אוֹכֶלֶת לֶחֶם עִם גְּבִינָה, וְקוֹרֵאת קְצָת בָּעִתּוֹן.

אַחַר כָּךְ הִיא הוֹלֶכֶת בָּרֶגֶל לָאוּלְפָּן, כִּי הוּא קָרוֹב לַבַּיִת שֶׁלָּהּ.

הַמּוֹרָה שֶׁלָּהֶם, נוֹעָה, נֶחְמָדָה מְאֹד וְעוֹזֶרֶת לְכֻלָּם. אֶתְמוֹל תָּמָר לֹא הֵבִינָה מִלָּה אַחַת, אָז הִיא שָׁאֲלָה אֶת נוֹעָה, וְנוֹעָה הִסְבִּירָה לָהּ לְאַט.

אַחֲרֵי הָאוּלְפָּן תָּמָר הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה, אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת צָהֳרַיִם, וְנָחָה קְצָת. הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהַחַיִּים בְּיִשְׂרָאֵל קָשִׁים בַּהַתְחָלָה, אֲבָל גַּם מְעַנְיְנִים מְאֹד.