בְּחוּג יֵשׁ קְבוּצָה, וְיֵשׁ מוֹרֶה אוֹ מְאַמֵּן שֶׁמְּחַכֶּה לָהּ. כְּשֶׁלֹּא בָּאִים, מוֹדִיעִים מֵרֹאשׁ: זֶה מְנוּמָּס, וְלִפְעָמִים אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִים אֶת הַשִּׁיעוּר בְּיוֹם אַחֵר.
״אֲנִי לֹא אוּכַל לָבוֹא הַיּוֹם״ — מוֹדִיעִים שֶׁלֹּא בָּאִים.
״אֲנִי מְאַחֵר בְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת״ — בָּאִים, אֲבָל מְאוּחָר. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: ״אֲנִי מְאַחֶרֶת״.
״אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִים בְּיוֹם אַחֵר?״ — מְבַקְּשִׁים לָבוֹא לְשִׁיעוּר אַחֵר בִּמְקוֹם זֶה.
״הַשִּׁיעוּר עָבַר לְשָׁעָה שֶׁבַע״ — יֵשׁ שִׁיעוּר, אֲבָל בְּשָׁעָה אַחֶרֶת. ״הַשִּׁיעוּר מְבוּטָּל״ — אֵין שִׁיעוּר בִּכְלָל.