לפעמים צריך לספר למשפחה משהו קשה: אבחנה קשה, או מצב שהחמיר. אין משפט קסם, אבל יש סדר שעוזר. הוא מבוסס על פרוטוקול שנקרא SPIKES, וכאן הוא בשבעה צעדים.
שאלהלמה שואלים קודם ״מה אמרו לך עד עכשיו?״, ולא מתחילים מיד בתוצאות?
כדי לדעת מאיפה להתחיל: מה המשפחה כבר יודעת, ומה היא חושבת שקורה. כך לא חוזרים על מה שהיא יודעת, ולא מפתיעים אותה בלי הכנה.
אחרי בשורה קשה, משפט קצר וחם עוזר יותר מהסבר ארוך. ״אני מצטער מאוד״ אומרים על בשורה קשה. ״משתתף בצערכם״ אומרים רק כשמישהו נפטר: אלה מילים של ניחומים. ובסוף השיחה מציעים את העובדת הסוציאלית של המחלקה: היא עוזרת למשפחה בקושי הרגשי, בשיחה עם הילדים, ובזכויות.
שאלהרופאה אומרת לבן של מטופל שהמצב של אבא שלו קשה. הבן בוכה. מה היא יכולה להגיד?
״אני מצטערת מאוד. אני רואה שזה קשה לך. קח את הזמן.״ – ואחרי השיחה, להציע לו את העובדת הסוציאלית.
הַמִּילִים הַחֲדָשׁוֹת שֶׁל הַפֶּרֶק
אֶפְשָׁר לָגַעַת בְּכָל כַּרְטִיס וְלִשְׁמוֹעַ אֶת הַמִּילָּה.
השלב הושלם!
בשלב הזה אין תרגילים לפתור.
בשלב הבא שיחה עם המשפחה — 1