יש ואין, יש לי ואין לי

אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים אֲנִי, אַתָּה, הוּא. הַיּוֹם — שְׁתֵּי מִילִּים שֶׁשּׁוֹמְעִים כָּל יוֹם בַּכִּיתָּה וּבַהַפְסָקָה: יֵשׁ וְאֵין.

יֵשׁ — זֶה כָּאן. אֵין — זֶה לֹא כָּאן.

אֵיךְ אוֹמְרִים שֶׁמַּשֶּׁהוּ שֶׁלִּי?

יֵשׁ + לְ + מִי: יֵשׁ לִי כֶּלֶב. אֵין לִי אָח.

מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לֹא מְשַׁנֶּה אֶת הַמִּילִּים: יֵשׁ לִי כֶּלֶב, יֵשׁ לִי חֲתוּלָה, יֵשׁ לִי דָּגִים.

עִם שֵׁם, הַ־לְ צְמוּדָה לַשֵּׁם: יֵשׁ לְדָנָה חָתוּל. אֵין לְאָדָם אוֹפַנַּיִים.

אֶפְשָׁר גַּם הַאִם בַּהַתְחָלָה: הַאִם יֵשׁ לָכֶם מִבְחָן מָחָר?

— כֵּן, יֵשׁ לָנוּ. / לֹא, אֵין לָנוּ.