הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלֹּא הִגִּיעַ

ליאור עמד בתחנת האוטובוס ברחוב ביאליק כבר עשרים וחמש דקות. לפי האפליקציה, האוטובוס אמור היה להגיע לפני עשר דקות, אבל הוא פשוט לא הגיע. הראיון לעבודה החדשה שלו נקבע לשעה תשע וחצי, ועכשיו השעון כבר הראה תשע פחות עשרים.

הוא בָּדַק שׁוּב בָּאַפְּלִיקַצְיָה: “עיכוב לא ידוע”. אף אחד לא ידע להגיד למה. אולי תאונה, אולי תקלה טכנית, אולי פשוט פקק. בְּכָל מִקְרֶה, ליאור הבין שהוא לא יכול פשוט לחכות עוד.

הוא חשב מהר: הרכבת הקרובה הייתה בְּתַחֲנָה שֶׁמֶּרְחָק עֶשֶׂר דַּקּוֹת הֲלִיכָה, אבל היא לא הייתה מגיעה בזמן, גם היא. אוֹפְּצְיָה אַחֶרֶת הָיְתָה מוֹנִית, שֶׁעֲלוּתָהּ הָיְתָה כְּמֶה עֶשְׂרוֹת שְׁקָלִים, אבל הייתה מבטיחה שהוא יגיע בזמן, אם לא יהיה פקק גדול מדי בדרך. הוא גם חשב לְרֶגַע לְבַטֵּל אֶת הָרַאֲיוֹן וּלְבַקֵּשׁ לְדַחוֹת אוֹתוֹ בְּיוֹם, אֲבָל מִיָּד דָּחָה אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה: לא רצה להיראות כמישהו שכבר ביום הראשון לא מסתדר.

הוא לא היסס יותר מדי: פתח אפליקציית מוניות, הזמין מונית, וכעבור שלוש דקות כבר ישב במושב האחורי. הנהג, גבר מבוגר בשם משה, שאל אותו לאן הוא ממהר כל כך, וליאור סיפר לו על הראיון.

“אַל תִּדְאַג,” אמר משה, “אני מכיר דרך קצרה, בלי הכביש הראשי.” הוא פנה שמאלה ברחוב צדדי, ואחר כך עוד פעם שמאלה, וממש כמו שהבטיח, הם הגיעו לְמִשְׂרְדֵי הַחֶבְרָה בְּתֵשַׁע וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם דַּקּוֹת.

בַּדֶּרֶךְ, מֹשֶׁה גַּם סִפֵּר לוֹ שֶׁלִּפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה הוּא עָלָה מִבְּרִית הַמּוֹעָצוֹת, וְשֶׁגַּם לוֹ הָיָה, בְּעֶצֶם, רַאֲיוֹן קָשֶׁה מְאוֹד לָעֲבוֹדָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ, בְּעִבְרִית שֶׁבִּקֹשִׁי הֵבִין. “הָעִקָּר,” הוא אמר, “לְהִגִּיעַ, וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּקְסִימוּם. הַשְּׁאָר לֹא תָּמִיד תָּלוּי בָּנוּ.” ליאור הקשיב, והרגיש שהמשפט הזה, במקרה, בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע ברגע הזה.

ליאור שילם למשה, הודה לו, ורץ פנימה. הוא הגיע לחדר הראיונות בְּדִיּוּק שְׁתֵּי דַּקּוֹת לִפְנֵי הַזְּמַן, קצת מזיע אך רגוע. כשהמראיינת שאלה אותו “נסעת מרחוק?”, הוא חייך ואמר: “בואי נגיד שלמדתי היום שיעור חשוב על מה לעשות כשהתוכנית א׳ לא עובדת.”