לקראת הבגרות: מה כל פועל הוראה דורש ממני באמת

תמר עלתה מצרפת לפני שלוש שנים. היא יודעת את החומר בהיסטוריה היטב, ובכל זאת בבחינת המתכונת היא קיבלה 61. כשהיא ניגשה למורה, הוא הראה לה את הבעיה: היא ענתה על שאלות שלא נשאלו. בשאלה שבה כתוב ׳הסבירו׳ היא רק ציינה, ובשאלה שבה כתוב ׳השוו׳ היא תיארה כל מקור בנפרד. רוב הנקודות שהולכות לאיבוד בבגרות אינן הולכות לאיבוד בגלל חוסר ידע, אלא בגלל קריאה לא מדויקת של פועל ההוראה — המילה הראשונה של השאלה.

שאלה בבגרות בנויה כמעט תמיד מאותם חלקים: קטע מקור (טקסט, קריקטורה, מפה או טבלה), הנחיה (למשל: ׳קראו את הקטע וענו על שני הסעיפים׳), ואחריה סעיפים א, ב, ג. ליד כל סעיף מופיע הניקוד — ומספר הנקודות הוא רמז ברור לאורך התשובה: סעיף של 4 נקודות דורש שתי שורות, סעיף של 12 נקודות דורש פסקה שלמה עם דוגמה. שימו לב גם להנחיית הבחירה: ׳ענו על שתיים מתוך שלוש השאלות׳ פירושו שבוחרים שתיים ועונים רק עליהן. מי שעונה על שלוש, הבודק בודק לפי הסדר שבו נכתבו התשובות, ולא בוחר את הטובות.

בכיתה י רבים מהתלמידים כותבים עבודת חקר קצרה: בהיסטוריה, באזרחות או במדעים. העבודה בנויה מחלקים קבועים, ולכל חלק יש שם שצריך להכיר: שאלת חקר (השאלה שהעבודה עונה עליה), השערה (התשובה שאני מנחש מראש, לפני הבדיקה), מקורות (מאיפה לקחתי את המידע), ממצאים (מה מצאתי, בלי לפרש עדיין), מסקנה (מה למדתי, והאם ההשערה אושרה) וביבליוגרפיה (רשימת המקורות בסוף). אורי, שעלה מקנדה, בחר לחקור אם יש קשר בין שעות השינה של תלמידי כיתה ט לציונים שלהם. המורה שאלה: ״מה ההשערה שלך?״ אורי ענה: ״שמי שישן יותר מקבל ציונים גבוהים יותר.״ ״יפה,״ אמרה המורה, ״ואם תגלה שזה לא נכון?״ ״אז אכתוב שההשערה לא אושרה, ואסביר למה.״ ״זאת בדיוק עבודת חקר.״

להביא מקורות הוא החלק שבו עולים חדשים מאבדים הכי הרבה נקודות, לא בגלל השפה אלא בגלל הכללים. שלושה דברים חשוב לדעת. ראשית, יש מקור ראשוני — מסמך מהתקופה עצמה: מכתב, יומן, צילום, ראיון שערכתי בעצמי — ויש מקור משני — מי שכתב על התקופה אחר כך: ספר לימוד, מאמר, סרט תיעודי. עבודה טובה משלבת את שניהם. שנית, כשלוקחים משפט כמו שהוא, זה ציטוט: שמים אותו במירכאות ומציינים מי כתב. כשכותבים את הרעיון במילים שלי, זו פרפרזה: בלי מירכאות, אבל עדיין עם ציון המקור. שלישית, העתקה בלי ציון מקור נקראת פלגיאט, והיא פוסלת את העבודה כולה — גם אם רק פסקה אחת הועתקה. לאתר אינטרנט מוסיפים תמיד תאריך גישה, כי הדף יכול להשתנות מחר.

בחלק מהמקצועות, ובעבודת החקר תמיד, מציגים את העבודה בעל פה מול מורה או מול בוחן חיצוני. הצגה טובה בנויה משלושה חלקים: פתיחה — משפט שמושך ואחריו ׳בהרצאה שלי אדבר על שלושה דברים׳; גוף — הנקודות עצמן, עם מעבר ברור ביניהן: ׳עכשיו אעבור לנקודה השנייה׳; סיכום — ׳לסיכום, ראינו ש...׳ ואחריו הזמנה לשאלות. מותר, ואפילו רצוי, להחזיק כרטיסיות עם מילות מפתח בלבד. אסור לקרוא מהדף: הבוחן רוצה לשמוע אתכם, לא את הדף. כשהבוחן שואל שאלה, נושמים ועונים: ״שאלה טובה. לדעתי...״. וכשלא יודעים, אומרים את זה: ״אני לא בטוח, אבל אני חושב ש...״ — תשובה כנה מקבלת נקודות; המצאה לא.