להשתלב בכיתה רגילה: מהלוח, למחברת, לקבוצה ולמול הכיתה

נועה עלתה מארגנטינה. שנה שלמה היא למדה בכיתת קלט, שבה המורה דיברה לאט וחזרה על כל משפט. בספטמבר היא עברה לכיתה ט רגילה בחיפה. בשיעור הראשון, מורה למדעים נכנסה, אמרה ״בוקר טוב, פותחים מחברות״, ותוך שתי דקות הלוח היה מלא. נועה הספיקה להעתיק שורה וחצי. בהפסקה יעל, שיושבת לידה, אמרה: ״את לא צריכה להעתיק הכול. תסתכלי: הכותרות בכחול, ההגדרה במסגרת, כל השאר זה הסבר. אני מעתיקה רק את מה שבמסגרת ואת הכותרות.״ ״ואת השאר?״ ״את השאר אני מקשיבה.״ להשתלב בכיתה רגילה לא אומר להבין כל מילה. זה אומר לדעת ארבעה דברים: להעתיק מהלוח את מה שחשוב, לרשום סיכום שאפשר לקרוא בבית, לעבוד בקבוצה בלי להיעלם, ולדבר מול הכיתה בלי לפחד.

להעתיק מהלוח במהירות. שלושה כלים עוזרים. הראשון: קיצורים. תלמידים ישראלים כותבים ביה״ס במקום בית הספר, ע״י במקום על ידי, וכו׳ במקום וכולי. מי שמכיר את הקיצורים מהלוח לא נתקע עליהם, ומי שמשתמש בהם כותב מהר פי שניים. השני: סימנים במקום מילים — חץ במקום ׳מוביל ל׳, סימן שווה במקום ׳כלומר׳, סימן שאלה בשוליים ליד מה שלא הבנתי. השלישי: סדר עדיפויות — קודם הכותרת והתאריך, אחר כך מה שהמורה סימנה במסגרת או בצבע, ורק בסוף הדוגמאות. ואם המורה מוחקת מהר, מותר לבקש: ״סליחה, אפשר עוד רגע לפני שמוחקים?״ מורה לא כועסת על תלמיד שרוצה להעתיק. וטיפ למחברת: מחלקים את הדף לשניים. בצד ימין מה שכתוב על הלוח, בצד שמאל מה שהמורה אמרה ולא כתבה. בבית, הצד השמאלי הוא זה שמזכיר את השיעור.

בשבוע השני המורה לתנ״ך ביקשה: ״לשיעור הבא, סיכום של הפרק.״ נועה כתבה שני עמודים: כל מה שהמורה אמרה, לפי הסדר. המורה החזירה את המחברת עם משפט אחד: ״סיכום זה לא פרוטוקול.״ סיכום הוא בחירה. הוא בנוי מכותרת ותאריך, מרעיון מרכזי אחד במשפט, משתיים-שלוש דוגמאות, ומשאלה אחת לפחות — מה לא הבנתי. מילה חדשה שלא הבנתי לא משאירים ריקה: כותבים אותה כמו שהיא נשמעת, בשוליים, עם סימן שאלה, ובודקים בבית או שואלים בשיעור הבא. סיכום טוב הוא כזה שאפשר לקרוא בעשר דקות לפני המבחן ולהיזכר בשיעור כולו.

״מתחלקים לקבוצות של ארבעה, ומכינים כרזה על אחד מהמים בישראל: הכנרת, ים המלח או הירדן.״ בקבוצה של נועה היו יעל, ליאור ואיתי. שלושתם דיברו בבת אחת, ותוך דקה כבר החליטו הכול. נועה שתקה. בעבודה בקבוצה יש תפקידים, וכדאי לבקש אחד מהם בהתחלה: מנהל הדיון נותן לכל אחד לדבר, הרושם כותב מה הוחלט, המציג מדבר בסוף מול הכיתה, ושומר הזמן מזכיר כמה נשאר. ויש משפטים שפותחים דלת לשיחה: ״רגע, אני רוצה להוסיף משהו״, ״אני מסכימה איתך, אבל...״, ״אפשר להוסיף ש...״, ״בואו נחלק את העבודה״, ״מה אתם חושבים על...?״. ויש משפט שסוגר אותה: ״זה רעיון טיפשי.״ בפעם הבאה נועה אמרה: ״אני יכולה להיות הרושמת?״ — וכשהיא כתבה, כולם היו צריכים לדבר לאט יותר.

יש שני מצבים. הראשון: המורה קוראת בשמך. ״נועה, מה את חושבת על הדמות הראשית?״ ונועה לא יודעת מה זה ׳דמות׳. הפיתוי הוא לשתוק או להגיד ״לא יודעת״. אבל יש שלושה משפטים שמותר, ואפילו רצוי, להגיד: ״סליחה, אפשר לחזור על השאלה?״, ״לא הבנתי את המילה האחרונה״, ״מה זה ׳דמות׳?״ — מורה שומעת בהם תלמיד שרוצה לענות, לא תלמיד שלא למד. המצב השני: הצגה קצרה מול הכיתה, למשל הכרזה של הקבוצה. מכינים שלושה משפטים מראש — פתיחה, העיקר, סיום — וכותבים אותם על כרטיסייה. עומדים, מסתכלים על חבר אחד בכיתה ולא על הרצפה, ומדברים אליו. אחרי שני משפטים הפחד יורד. ובסוף: ״זהו, תודה. יש שאלות?״ והעצה של יעל, אחרי חודש: ״לפני שאת מצביעה, תכיני בראש משפט אחד. רק אחד. ואז תצביעי גם אם את בטוחה רק בשמונים אחוז. ככה כולם עושים.״