פרק ב׳ — חשיבה מתמטית-לוגית

החלק השני של המבחן אינו בודק ידע מבית הספר.

הוא בודק אם אתם עובדים לפי כלל שנמסר לכם עכשיו, ומסיקים ממנו בוודאות. אי אפשר ״לדעת״ את השאלות מראש — אפשר להתאמן על הצורות.

סדרה שנראית אקראית היא לרוב שתי סדרות שזורות, או סדרה שבה הפעולה מתחלפת.

לפעמים מתחלף המקום, לא הפעולה: האיברים במקומות האי-זוגיים הם סדרה אחת, ובמקומות הזוגיים — סדרה אחרת.

השאלה ממציאה סימן חדש, ומגדירה אותו בנוסחה. אין כאן מה ללמוד — רק להציב בזהירות.

$a$ הוא המספר השמאלי בנוסחה, ו-$b$ — הימני. לכן $5 \# 3 = 2 \times 5 - 3 = 7$.

במבחן של כיתה ז׳ הפעולה מקבלת לעתים מספר אחד, והסימן בא אחריו.

$a\# = 4a - 3$ פירושו: כופלים ב-$4$ ומחסירים $3$. לכן $2\# = 8 - 3 = 5$.

שלושה מדברים, וידוע שבדיוק אחד משקר.

השיטה שתמיד עובדת: מניחים בכל פעם שמישהו אחר אשם, וסופרים כמה משקרים יוצאים.

רק הנחה אחת מתאימה לנתון — והיא התשובה. אין צורך בניחוש: יש שיטה.

״מה חייב להיות נכון״ אינו ״מה יכול להיות נכון״.

בשאלת ״בהכרח״ בודקים את כל הסידורים האפשריים. טענה שנכונה רק בחלק מהם — ״ייתכן״, לא ״בהכרח״.

כדי לסתור טענה כללית מספיקה דוגמה נגדית אחת.

״כל כלב נובח אינו נושך״ נסתר על ידי כלב אחד שגם נובח וגם נושך. כלב שאינו נובח כלל — אינו אומר על הטענה דבר.

צורה שחוזרת: ״איזה ביטוי מייצג בהכרח מספר שלם?״. שני כלים פותרים כמעט את כולן.