סידור ומיקום

שאלת סידור נותנת כמה אנשים או חפצים, כמה משפטים על המקומות שלהם, ושאלה אחת. הכלי הוא תמיד אותו כלי: מציירים. משבצות לשורה, עיגול לשולחן, טבלה להתאמה. ואז מכניסים את המשפטים — לא לפי הסדר שבו נכתבו, אלא לפי כמה הם מגבילים.

משפט שקובע מקום (״בקצה הימני״) מגביל יותר ממשפט שקובע מרחק (״בדיוק שניים ביניהם״), וזה מגביל יותר ממשפט ״ליד״. משפט שלילה (״אינו ליד״) נכנס אחרון — הוא רק מוחק אפשרויות שכבר נמצאו.

סביב שולחן עגול אין ״ראשון״: סיבוב של כולם אינו סידור חדש. לכן מושיבים אדם אחד במקום קבוע ומסדרים את השאר ביחס אליו. בשולחן של שישה, לכל אחד שני שכנים ואדם אחד מולו — שלושה מקומות ממנו.

שני הסידורים הם תמונת ראי זה של זה, ובשניהם ורד יושבת מול הילה. לכן התשובה בוודאות ורד, אף שאת הסידור עצמו לא ניתן לדעת.

כשלכל אדם יש תכונה אחת מכל סוג — חוג, צבע, קומה — בונים טבלה: אנשים בשורות, תכונות בעמודות. כל משפט הופך ל-$\checkmark$ או ל-$\times$. בכל שורה ובכל עמודה יש בדיוק $\checkmark$ אחד; לכן $\checkmark$ אחד מוחק את כל שאר השורה והעמודה.

שאלה כמו ״מה נכון בוודאות?״ אינה מבקשת סידור אלא טענה שנכונה בכל הסידורים. סידור אחד שבו הטענה נכונה מראה רק שהיא ייתכן. סידור אחד שבו היא שגויה — דוגמה נגדית — מפיל אותה. לכן בונים סידור, ואז מנסים לבנות סידור שני שמפיל כל תשובה.